החלטה בתיק ה"פ 6349-02-08

1.         לפני בקשה להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי ביום 27.4.2011 ואשר נטען כי לא הומצא לב"כ המדינה (להלן: "המבקשת"), והובא לידיעתה באמצעות מכתב ששלח ב"כ המשיב, נושא תאריך 17.7.2011, זאת בהתאם ללשון תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סד"א") עד למתן פסק דין בע"א 6345/11, אשר הוגש לבית המשפט העליון.

2.         עניינה של בקשה זו הוא פסק דין שלישי באותו עניין, אשר החל בפסק דין הצהרתי שניתן ביום 23.10.2008 וקבע כי הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין תקף, וכי הודעת הביטול שניתנה על ידי המדינה, שלא כדין, אין לה תוקף ועל המשיב להגיש תביעה לסעד אופרטיבי לפיו יש להקצות לו מגרש לבנייה בישוב קדימה, שידמה בתכונותיו למגרש הידוע כמגרש 31א בתוכנית הצ/130/10 בחלקה 400 בגוש 7815.

על פסק דין זה הוגש ערעור, במסגרתו נקבע ביום 3.12.2009 שיש צורך לדון בתנאים להקצאת מגרש אחר בקדימה, לרבות סכום דמי ההקצאה ו/או תשלומים נוספים שעל המשיב לשלם, אם בכלל.

3.         בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון הוגשה ביום 12.1.2010 בקשה מטעם המשיב למתן החלטה משלימה שתקנה לו סעד אופרטיבי. בעקבות הבקשה הוגשו עיקרי טיעון מטעם המבקשת, שביקשה לפרוס את מלוא הראיות בפני בית המשפט, לרבות שומות ותחשיבי כל הסכומים הנדרשים לצורך הקצאת המגרש. קבעתי דיון במעמד הצדדים, והוריתי ביום 17.6.2010 על הגשת מלוא המסמכים שיהוו את הבסיס לדיון שנקבע ליום 21.9.2010 .

4.         המסמכים הרלבנטיים לא הוגשו. ולא נמצאו בידי במועד הדיון אשר נדחה ונקבע ליום 22.12.2010. במועד זה לא התייצבה ב"כ המבקשת בשל שביתת פרקליטי המדינה והמחוזות שהחלה כ- 5 שבועות קודם. במועד הדיון ניתן על ידי פסק דין על סמך החומר שהיה בתיק בית המשפט נכון למועד זה, בו קבעתי סעד אופרטיבי כדלקמן:

"...בהיעדר התייצבות, בהיעדר המצאת מסמכים כאמור בהחלטת בית המשפט, אני קובעת כי על המשיב מנהל מקרקעי ישראל להקצות למבקש מגרש לבנייה בישוב קדימה אותו מגרש שהוצע על ידי המנהל כבר ביום 20.10.2009 הידוע כמגרש 37א' ביישוב קדימה המהווה מחצית צפונית של חלקה 497 בגוש 7815, חזיתו מתוכננת לרחוב הדס ו/או סימטת בר יהודה ושטחו הכולל כ - 342 מ"ר...המגרש יוקצה ללא תמורה נוספת על זו ששולמה בזמנו על ידי המבקש בעבור המגרש המקורי נשוא פסק דין בימ"ש זה מיום 23.10.2008..."

5.         ביום 27.1.2011 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק דין ולחילופין לעיכוב ביצוע, וכן נתבקש דיון במעמד הצדדים. ביום 6.4.2011 התקיים דיון במעמד הצדדים ולאחריו נשלח לצדדים פסק דין ביום 27.4.2011, הוא נשוא הבקשה שלפני (להלן: "פסק הדין").

6.         פסק הדין ניתן לאחר ששמעתי את הצדדים באולמי, ולאחר שעיינתי בכל הטיעונים והמסמכים שהוגשו לבית המשפט, בסיומו הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין, מנימוקים שונים. בין היתר קבעתי כי הסכום ששילם המשיב בשנת 1979 בעת ההקצאה הראשונה, שאת החזרו סירב לפדות בשנת 1996, מהווה למעשה תשלום בגין הקצאת מגרש חדשה. עוד סברתי כי קבלת טענות המבקשת יביאו לכך שהמשיב ישלם בפועל פעמיים את ערך המגרש, אך בפועל יקבל מגרש אחד בלבד, ואילו המבקשת תקבל ערך המגרש שלוש פעמים, שעה שמלבד תשלום המשיב בגינו, היא קיבלה את ערכו ממכירתו בפועל לצד שלישי, עוד לפני שבוטל ההסכם עם המשיב. שעה שהמשיב שילם את מלוא זכויות החכירה בגין המגרש המקורי, קרי, שילם את מלוא ערך הקרקע,לאור כל האמור לעיל, בסופו של יום, קבעתי כי  יש ליתן לו מגרש חלופי, ואין מדובר בעסקה חדשה, בגינה יש לשלם תשלום כלשהו.

פסק הדין נסמך גם על חוות דעת השמאית מטעם המבקשת ממנה עולה כי ערך המגרש החלופי קטן מערך המגרש המקורי, ומשכך לא מצאתי שעל המשיב לשלם כל תשלום נוסף.

7.                   עתה טוענת המבקשת כי הותרת פסק הדין מיום 22.12.2010 על כנו אינו מידתי ופוגע באינטרס הציבורי באופן שמקצה למשיב קרקע, למעשה ללא תמורה וללא כל תנאים, והיות ורק בחודש יולי 2011 נודע למבקשת על ההחלטה מיום 27.4.2011 מתבקש עתה עיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן פסק דין בערעור לבית המשפט העליון. בעניין זה מפנה המבקשת להלכה הקובעת שני שיקולים עיקריים בבואו של בית המשפט לשקול עיכוב ביצוע החלטה עד להכרעה בערעור. האחד, מהם סיכויי הערעור והשני, שאלת אי הפיכתו של ביצוע פסה"ד, דהיינו, האם עקב זכייה בערעור, יהא זה מן הנמנע או יקשה עד כדי בלתי אפשרי , להשיב מצב לקדמותו.

8.                   בהתייחס לסיכויי הערעור טוענת המבקשת כי המשיב הוא שהפר את הסכם הפשרה, לא שילם את חוב דמי החכירה שהוו תנאי להסכמת המינהל לאפשר חתימה על חוזה פיתוח, וכי התנהלותו של המשיב במסגרת ההתדיינות המשפטית לאורך השנים, עולה כדי מחדל ויש בהקצאת מגרש עתה, ללא תמורה, כדי "חוטא נשכר", והקצאת מגרש חלופי ללא תמורה אינה מידתית, שכן ערך קרקע נקבע לפי כוחות השוק, קרי, היצע וביקוש. מתוך אומדן שווי זכויות הבעלות במגרש החלופי יש לגזור 91% בהתאם להחלטת המינהל, ומכאן ששווי המגרש כיום אינו זהה לשווי המגרש שהיה ב1979. עוד טוענת המבקשת כי היא זכאית לתשלום בעבור דמי חכירה שנתיים עבור כל השנים בהם החזיק המשיב במגרש ולא שילם דמי חכירה כמתחייב, וחובו נכון ליום 16.12.2010 הינו -.34,472.27 ש"ח, וכי סיכויי ההצלחה של טיעוניה גבוהים ומצדיקים חיוב המשיב בתשלומים עד כדי ביטול פסק הדין.

9.                   בהתייחס למאזן הנזקים והנוחות, טוענת המבקשת כי אומנם אין בהגשת ערעור כדי לעכב ביצוע פסק הדין, אך אם יוכח כי בלא העיכוב לא ניתן, או יהא קשה מאוד להשיב מצב לקדמותו וייגרם נזק שאינו בר תיקון, יעוכב ביצוע פסק הדין. המבקשת טוענת כי אם לא יעוכב פסק הדין, יהפך הדיון בערעור לתיאורטי, מאחר ואם יוקצה למשיב מגרש חלופי, יהא זה מן הנמנע לשנות התחייבות חוזית ולהחזיק את המצב לקדמותו ולקבל תמורה מתחייבת וכי הגולל עלול להיסתם במידה והמשיב יבקש לממש קניינו עם צד ג'. מימוש פסק הדין, כך לשיטת המבקשת יביא לעיוות דין, פגיעה באינטרס הציבורי, ועיכוב ביצוע פסק הדין אין בו כדי לשנות לרעה את מצבו של המשיב, שהרי לא שילם כל תמורה עבורו ולכל היותר עשוי להשפיע באופן זמני על זכויותיו החוזיות.

10.       מתגובת המשיב עולה כי היות וההחלטה הדוחה את הבקשה להורות על ביטול פסק דין אין בה חיוב אופרטיבי, היא עצמה אינה מחייבת את המשיב לעשות מעשה, אזי אין מקום ואין צורך לעכבה. הכלל הוא כי אין הגשת ערעור מעכב את ביצוע פסק הדין עליו מערערים. על מנת שבית המשפט ישקול עיכוב ביצוע, על המבקשת היה להראות שביצוע פסק הדין יהיה בלתי הפיך, אם ההחלטה בערעור תהא שונה. טענה זו יש לתמוך בתצהיר, דבר שהמבקשת לא עשתה והסתפקה בטיעון סתמי הבא לידי ביטוי סעיפים 50-51 לבקשתה, ומכאן שיש להורות על דחיית הבקשה.

11.       עוד טוען המשיב כי באמור בבקשה אין כל ממש, שכן אם יבוטל פסק הדין בערעור, לא יהיה כל קושי לבטל את הקצאת המגרש או החכרתו למשיב. קושי עלול להיווצר רק אם המשיב יעביר זכויותיו לצד ג'. המשיב מתחייב לא לבצע כל עסקה בזכויותיו במגרש, עד לדיון בערעור, ומבקש כי בית המשפט יאפשר לו להתחיל את הליכי התכנון והרישוי לבנייה, דבר שאין בו כל פגיעה, אף לא תיאורטית בזכויותיו במגרש, אם יתקבל ערעורו. המשיב הוא שיינזק אם יחל בהליכי תכנון, ויבוטל פסק הדין.

12.       לאחר שבחנתי את את מכלול החומר שהונח בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות, וזאת מן הטעמים הבאים;

נקודת המוצא בבחינת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, היא לשון תקנה 466 לתקנות סד"א הקובעת את הכלל כי הגשת ערעור כלשעצמה אינה מצדיקה את עיכוב ביצוע פסק הדין נשוא הערעור, ובעל דין שזכה בתביעתו זכאי ליהנות מפירותיה עם מתן ההחלטה המזכה:

"הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים."

ראה לעניין זה אורי גורן, סוגיות בסדר הדין אזרחי, עמוד 672 (מהדורה עשירית, 2009).

תקנה 467 לתקנות סד"א קובעת כי לבי תה משפט שיקול דעת בבואו להורות על עיכוב ביצוע: